בעניין מחוסר אמנה

שאלה: בנו של ראובן הפציר בו שיקנה לו משחק "מונופול" כפי שיש לרוב חבריו, וראובן נעתר לבקשת בנו והבטיח לו שיקנה לו את המשחק לכבוד החג. לאחר שהבן קיבל לכבוד החג מסבו משחק דומה לזה שהאב הבטיח, החליט האב שהבן אינו צריך משחק נוסף, ורוצה לחזור בו מהבטחתו. האם יכול לחזור בו או שיש בכך משום מחוסרי אמנה?

א. מקורות וגדרי הדין:

בב"מ בדף מט. הובאה מחלוקת אם מותר לאדם לחזור בו מדברים שאמר: "איתמר; דברים, רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה. מיתיבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר (ויקרא י"ט) הין צדק? והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק! - אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב".  

והקשתה הגמ': "ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו!" ואם כן מוכח שמותר לאדם לחזור בו מדבריו! ותרצה הגמ': "אמר רב פפא; ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת, דסמכא דעתייהו", דהיינו שלדעת ר' יוחנן במכר ובמתנה מועטת יש סמיכות דעת שהמתחייב יקיים דבריו, ולכן אסור לו לחזור בו, ורק במתנה מרובה, שאין המקבל סומך דעתו שהמתחייב יקיים דבריו, יכול המתחייב לחזור בו.

ונחלקו הראשונים אם כשנושא ונותן בדברים אע"פ שהמקח לא חל לגמרי והחפץ לא נקנה לקונה, הרי שהמקח חל ע"י הדיבור לעניין כך שאם יחזור בו אין רוח חכמים נוחה הימינו, או שע"י דברים המקח לא חל כלל, ויש על המתחייב חיוב מדין יו"ד לקיים את דבריו, ואין רוח חכמים נוחה הימינו מפני שלא קיים את מצוותו:

שהנה התוס' בכתובות בדף קב. (ד"ה אליבא) כתב: "שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך, ועוד דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב (ב"מ דף מט.) הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו דגמר ומקני...", ומבואר בדבריו שכפי שחידשה הגמ' (קידושין ט:, כתובות קב:) שמחותנים יכולים להתחייב בשעת השידוך בדברים בלבד ((בלי מעשה קניין) מפני שגומרים בדעתם לגמרי להתחייב, כך כשאחד מתחייב למתנה מועטת או לקניין חל החיוב בדברים בלבד לעניין כך שאם יחזור בו לא תהיה רוח חכמים נוחה הימינו.

אולם המ"מ למד בדעת הרמב"ם (בפ"א ממכירה ה"א) שסובר שהמקח לא חל כלל בדברים בלבד, והאיסור לחזור בו הוא מצד שלא קיים את חובתו לעמוד בדבריו.

ולכאורה יחלקו הראשונים בביאור הברייתא שהובאה בב"מ בדף מח. ונאמר בה: "והנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמר רבא: אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו", שלדעת הרמב"ם אמר רבא שמקח לא נקנה בדברים כלל, אולם רוח חכמים אינה נוחה מהחוזר בו מפני שיש עליו מצווה לעמוד בדיבורו, ואילו לדעת התוס' חידש רבא שאע"פ שמקח לא חל לגמרי בדברים הרי שחל לעניין כך שאם יחזור לא תהיה רוח חכמים נוחה הימינו.

ונפ"מ במחלוקת הראשונים היא שלדעת הרמב"ם רק למתחייב יש חובה לקיים את דבריו, ואם נפטר קודם שקיים את דבריו אין היורשים חייבים כלל לקיים את התחייבות מורישם. אולם לדעת התוס', שהקניין חל לעניין שאם יחזור אין רוח חכמים נוחה הימינו, יש לדון שגם ליורשים יהיה אסור לבטל את המקח, ועיין בספר משנת יעב"ץ (סי' לג) אריכות בעניין זה.   

ומצאנו שהאחרונים הפליגו מאוד בחומרת העניין של החוזר בו מדיבורו:

המהראנ"ח כתב (ח"א סי' קיח) שהחוזר בו מדברים עשה איסור, ומותר לקרותו עבריין! והמהר"י מינ"ץ כתב (סי' קא) שהחוזר בו מדיבורו אינו בכלל "עושה מעשה עמך" ובי"ד מצווים לכפותו ולהכותו ולביישו!

ב. חזרה מדברים כשנשתנו הנסיבות:

ברמ"א בסי' רד בסעיף יא נאמר: "אף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו וא"צ לקבל עליו מי שפרע, מ"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אע"פ שלא עשה שום קנין, רק דברים בעלמא, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה (דעת הרז"ה והרא"ש)...וי"א דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה (נמו"י ותוס' ורי"ו), וכן נראה עיקר."

אמנם הש"ך (ס"ק ח) כתב שהב"ח נסתפק בזה לדינא מאחר שבירושלמי מפורש כדעת הרז"ה והרא"ש, ונראה שהש"ך נקט שהווי ספק שקול.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק ד  סי' רו) פסק שמכיוון שהווי ספק דרבנן הלכה לקולא, ויכול לחזור בו מדבריו, וסמך את פסקו על דברי החת"ס בחו"מ סי' קב (הובא בפת"ש סי' רז ס"ק ה) שפסק שאף באופן שאחד שילם עבור המקח ואם יחזור בו יתחייב ב"מי שפרע", אם נשתנו הנסיבות יכול לחזור בו ואינו מקבל "מי שפרע".

ויש לדון במקרנו אם האב יכול לחזור בו בטענה שנשתנו הנסיבות, שהרי בדברי הפוסקים נאמר רק שאם מחמת שנשתנו הנסיבות שוב אין למוכר או לקונה כדאיות בקיום המקח יכולים לחזור בהם מדיבורם, אולם במקרנו הנסיבות השתנו רק אצל הילד, שקיבל משחק זהה למשחק שהובטח לו, ואין שינוי הנסיבות נוגע כלל לאב שרוצה לבטל את דיבורו!

אולם ניתן לחדש ולומר שבדברי הפוסקים התחדש שאדם חייב לקיים את דברו רק כאשר המציאות נשארה כפי שהייתה בזמן שהתחייב, אולם אם המציאות השתנתה אע"פ שאינה נוגעת ישירות למי שרוצה לחזור בו שוב אינו חייב לקיים את דברו, ולכן יתכן שהאב יוכל לטעון שהבטיח לתת לבנו משחק רק בגלל שריחם עליו מחמת שלא היו לו משחקים כשאר חבריו, אולם לאחר שקיבל משחק דומה למה שהובטח לו ע"י האב, ושוב הבן אינו שונה משאר חבריו, אין האב חייב לקיים את דבריו.

 ג. קיום התחייבות לקטן:

בסוכה בדף מו: נאמר: "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר (ירמיהו ט') למדו לשונם דבר שקר", ודייק בשו"ת שלמת חיים ((לגר"ח זוננפלד) בסי' תשסב מדברי רבי זירא שאמר שאם אחד הבטיח לקטן וחזר בו מדיבורו עבר רק על "למדו לשונם שקר", שכאשר אחד מתחייב לקטן אין בחזרתו משום מחוסרי אמנה!

ולכאורה סברתו היא שהחיוב לקיים את הדיבור אינה מצד עצם הדיבור שהוציא מפיו, אלא החיוב הוא מחמת סמיכות הדעת שנוצרה מחמת הדברים אצל מי שהתחייבו כלפיו ((וראיה לכך שהגמ' נקטה שכאשר אחד התחייב לחברו לתת לו מתנה מרובה יכול לחזור בו מפני שלא נוצרה סמיכות דעת, ורק כאשר הבטיח מתנה מועטת אינו יכול לחזור בו מפני שנוצרה סמיכות דעת אצל המקבל). לכן כשמתחייב לגדול שיש בו דעת שלמה הרי שהגדול סומך על דברי מי שהתחייב לו, וסמיכות הדעת של מי שהתחייבו לו גורמת את החיוב לקיים את הדיבור, אולם כשמתחייב לקטן שאין בו דעת שלמה אין הדברים יוצרים סמיכות דעת, וממילא אין הדברים מחייבים.

[וכן מפורש בסמ"ע בסי' רמא (ס"ק ד) שאיסור החזרה מדברים תלוי בסמיכות דעתו של מקבל המתנה]

ד. דובר אמת בלבבו:

במסכת מכות בדף כד. נאמר שמספר חכמים קיימו את המעלות המוזכרות בתהלים בפרק ט"ו: "מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו...", ואת המעלה של "ודובר אמת בלבבו" קיים רב ספרא.

והסביר רש"י (שם ד"ה רב ספרא): "בשאלתות דרב אחא (שאילתא לו) והכי הוה עובדא דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש. כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף אמר תנהו לי בכך יותר. לאחר שסיים ק"ש אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך".

ומבואר שמעלת חסידות היא שאדם יקיים אף את מה שחשב בליבו, ואע"פ שחברו כלל לא ידע על מחשבתו ולא סמך על המתחייב כלל.

ויש לדון אם מי שרוצה להיות חסיד צריך לעמוד במה שהחליט במחשבתו אף כשנשתנה השער, או שהחסידות לא לחזור בו ממחשבתו קיימת רק כאשר המציאות לא השתנתה בין שעת המחשבה לשעת האפשרות לקיים את המחשבה.

ולכאורה מהמקרה של רב ספרא ניתן להוכיח שאף כשנשתנה השער יש מעלה לקיים את מה שחשב בתחילה, שהרי בתחילה כשרב ספרא הסכים למכור את החפץ במחיר הנמוך, אם היה יודע שמוכנים לקנות במחיר גבוה בהרבה ממה שחשב לא היה מסכים למכור במחיר הנמוך, ואע"פ שאח"כ נודע לו שהקונה מוכן לשלם על החפץ הרבה יותר ממה שחשב רב ספרא לא חזר בו ממחשבתו הראשונה.

אולם אכתי יש לדחות ראיה זו.

ה. העולה מהנ"ל: נראה שהאב יכול לחזור בו מדברו לתת לבנו הקטן את המתנה מפני שבאי קיום התחייבות לקטן אין מחוסר אמנה, ועוד שמכיוון שהקטן קיבל מתנה דומה למתנה שהובטחה הווי כהשתנה השער, שנפסק שהמתחייב יכול לחזור בו. 

אולם יש לדון שאם המתחייב רוצה לקיים בעצמו מעלת "דובר אמת בלבבו" ראוי שיעמוד בהבטחתו.